כאשר המעצמות הגדולות חודלות לדבר בשפה של פירוז ופיקוח, האייתוללות רואים בכך לא רק הזדמנות לבנייה מחודשת של תכנית הגרעין, אלא ביטוי לצדקת הדרך ולכך שהעידן ההסכמי גווע

במהלך הדיון בכנסת בשבוע שעבר ציין נציג הממשלה שהסיבה להסרת המילה "טבח" היא ש"זיכרון בונה חוסן". הבעיה היא שחוסן שבנוי על תודעה כוזבת מייצר חולשה

בכל שנה מ-1948 עד 2009 היה מספר הנרצחים במגזר היהודי גבוה מזה שבמגזר הערבי. ב-2010, זמן קצר אחרי כניסת נתניהו ללשכת ראש הממשלה, המגמה התהפכה. לא בהוראות, רק בעצימת עיניים

לנוכח ההתבטאויות הגזעניות והשוביניסטיות של אהוד ברק בשיחותיו עם הפדופיל המורשע ג'פרי אפשטיין, שתיקת פוליטיקאים מהמרכז ומהשמאל צורמת במיוחד

אנחנו מזהים מיד את סימני הריקבון של מדינה שאיבדה את ריבונותה, פעם, היינו רגילים להביט במקומות כאלה בביטול ולהפטיר לעצמנו: "מזל שכאן זה לא כך". אלא שבשנים האחרונות, המציאות הזו הפסיקה להיות סיפור רחוק מעבר לים והחלה לזחול אל תוך הבית שלנו

בזמן שלפיד פעל לגייס תמיכה בתוך הליכוד לשינוי אמיתי, גנץ בחר בדרך אחרת ויחד עם נתניהו הקימו הקבינטים המקבילים שהשאירו את הקיצונים בפנים וממשלת אחדות אמיתית בחוץ. התוצאה? המלחמה הארוכה בהיסטורית ישראל, כ-50 חטופים שנהרגו ונרצחו בשבי, ואחרי שנתיים וחצי של לחימה נועזת -  חמאס נותרת בעזה תחת חסות קטאר וטורקיה

יו"ר ועדת הבחירות המרכזית נמנע מלתת צו מניעה רחב נגד פרסומי שווא דיגיטליים. הוא אף נמנע מלהורות על חובה פשוטה ומתבקשת: סימון ברור של תוכן שנערך או נוצר באמצעות AI למרות שהכיר בכך שהדבר היה מונע הטעיה

משהו גדול קורה עכשיו. כחוט השני נמתחת הסכמה רחבה לפיה מה שהיה לא יוכל להימשך. לא במישור המאבק הפנימי ביננו, ולא במישור מדיניות החוץ שלנו. דווקא בנסיבות הקשות, כשהקונספציות ארוכות השנים רוסקו וניפצו את ליבנו, נולדה ההזדמנות לחשיבה חדשה - שאולי אינה בבעלותו הרעיונית של אף מחנה