לנוכח ההתבטאויות הגזעניות והשוביניסטיות של אהוד ברק בשיחותיו עם הפדופיל המורשע ג'פרי אפשטיין, שתיקת פוליטיקאים מהמרכז ומהשמאל צורמת במיוחד

בכל שנה מ-1948 עד 2009 היה מספר הנרצחים במגזר היהודי גבוה מזה שבמגזר הערבי. ב-2010, זמן קצר אחרי כניסת נתניהו ללשכת ראש הממשלה, המגמה התהפכה. לא בהוראות, רק בעצימת עיניים

במהלך הדיון בכנסת בשבוע שעבר ציין נציג הממשלה שהסיבה להסרת המילה "טבח" היא ש"זיכרון בונה חוסן". הבעיה היא שחוסן שבנוי על תודעה כוזבת מייצר חולשה

כאשר המעצמות הגדולות חודלות לדבר בשפה של פירוז ופיקוח, האייתוללות רואים בכך לא רק הזדמנות לבנייה מחודשת של תכנית הגרעין, אלא ביטוי לצדקת הדרך ולכך שהעידן ההסכמי גווע

אנחנו מזהים מיד את סימני הריקבון של מדינה שאיבדה את ריבונותה, פעם, היינו רגילים להביט במקומות כאלה בביטול ולהפטיר לעצמנו: "מזל שכאן זה לא כך". אלא שבשנים האחרונות, המציאות הזו הפסיקה להיות סיפור רחוק מעבר לים והחלה לזחול אל תוך הבית שלנו

לא צריך לדעת את פרטי חקירת הפצ"רית לשעבר כדי לקבוע שדרישת החומרים של היועצת המשפטית של משרד המשפטים אינה הליך מקובל ותקין

בזמן שלפיד פעל לגייס תמיכה בתוך הליכוד לשינוי אמיתי, גנץ בחר בדרך אחרת ויחד עם נתניהו הקימו הקבינטים המקבילים שהשאירו את הקיצונים בפנים וממשלת אחדות אמיתית בחוץ. התוצאה? המלחמה הארוכה בהיסטורית ישראל, כ-50 חטופים שנהרגו ונרצחו בשבי, ואחרי שנתיים וחצי של לחימה נועזת -  חמאס נותרת בעזה תחת חסות קטאר וטורקיה

משהו גדול קורה עכשיו. כחוט השני נמתחת הסכמה רחבה לפיה מה שהיה לא יוכל להימשך. לא במישור המאבק הפנימי ביננו, ולא במישור מדיניות החוץ שלנו. דווקא בנסיבות הקשות, כשהקונספציות ארוכות השנים רוסקו וניפצו את ליבנו, נולדה ההזדמנות לחשיבה חדשה - שאולי אינה בבעלותו הרעיונית של אף מחנה