זה כבר לא ויכוח על גיוס - זו שאלה של הישרדות. בזמן שהמערכת הפוליטית מתווכחת על מכסות, יעדים וקומבינות - היא מפספסת את השאלה היחידה שחשובה באמת: איזה צבא ישרוד את המלחמה הבאה 

הזמן העומד לרשותן של ארה"ב וישראל אוזל במהירות. איראן המוכה צבאית עשויה בפיקחותה, חלילה, להצליח ולהפוך את כישלונה הצבאי להישג מדיני

טרופר חתם את הסיפור: כך הפך מי שהיה אחת ההבטחות הגדולות של הפוליטיקה הישראלית לננטש סדרתי 

הפיקוד הצה"לי מורתע, הוא חושש מהדרג המדיני שדוחף כל העת למימוש מדיניות אסורה וחושש גם מהביקורת ברשתות החברתיות

יום ההולדת של בן גביר בהשתתפות צמרת המשטרה זה כבר לא עניין של טעם רע. זה עניין של קו שנמחק. וסיפור על עוגה אחת שמספרת לאן המדינה שלנו הולכת

אש על ישראל מבני חסות איראניים, גוררת אש על איראן. כשקבינט המחדל פחד לגעת באוהל חיזבאללה בשטחנו, ברור שלא היה לו האומץ להכות במקור הרוע. אבל עכשיו, אחרי כל מה שעברנו, עדיין לא הבנתם?

קשה לראות דרך להיחלץ מהמבוי הסתום שבו נמצא המו"מ בין ארצות-הברית לאיראן: כל צד בטוח שהוא יכול להחזיק מעמד יותר זמן מהצד השני, מדרגות ההסלמה כבר מוכנות, וההנהגה בטהרן מסרבת להגיע להסכמות בנושא הגרעין - התנאי של טראמפ לסיום המלחמה

אין טעם מינימלי בשאלה מי תוכל לעמוד זמן רב יותר בנטל המלחמה ביניהן, איראן של משמרות המהפכה או ארה"ב של טראמפ, כשהיחס הכלכלי ביניהן הוא 1 ל-100 לטובת אמריקה. האם העליונות הכלכלית המכריעה תכריע גם את גורל המלחמה? זו כבר סוגיה אחרת