ההרחקה של ציבורים שלמים מכיכר החטופים מול היחס האותנטי לראש הממשלה, הפוליטיזציה של המחאה מול הלגיטימיות של מחאה דמוקרטית | סערת הבוז לראש הממשלה בכיכר החטופים, בעד ונגד: רענן שקד ויאיר קראוס

האויב בחר בשמחת תורה, לא ב-7 באוקטובר, לבצע את הטבח. עלינו לזכור זאת כעם, ולהחזיר את השמחה לחג דרך הנצחה חיה שמחברת אותנו לזהותנו

כבר בשמונה באוקטובר, ניצבו ישראלים בהפגנות פרו פלסטיניות בשכונות המהגרים, והם אורחים קבועים, יהודים שימושיים בהפגנות אלימות נגד ישראל

כדי שהימים שנכונו לנו יהיו נכונים, אנחנו חייבים להכיל ולחבק את הכאב והמורכבות של משפחות נפגעי הטרור. אני כותבת את זה כישראלית שמשפחות החטופים הפכו להיות משפחה שנייה עבורי

נזכור את מי שחרפו את נפשם, ונזכור את בני משפחותיהם שנושאים מאז אותו יום את הכאב והזיכרון, אך גם את הלפיד של התקווה 

סיום הלחימה בעזה חייב לכלול מנגנונים שיבטיחו את מניעתה של המלחמה הבאה. כדי שזה יקרה ישראל צריכה לעמוד על רגליה האחוריות, גם במחיר עימות עם בת בריתנו

אין דרך לטשטש את הסיכון: המחבלים שישוחררו בהסכם היו שותפים לשפיכות דמים, וחלקם יחזרו לדרך הטרור. אך דווקא ההסכם הזה מעיד על עוצמתה של ישראל ותקומתה

לאחר ההכרזה על הפסקת האש מול חיזבאללה, שלגביה נשמעה ביקורת רבה, צה"ל והדרג המדיני עמדו בעקשנות על מימוש "מסמך הצד", המתיר חופש פעולה מוחלט מול כל ניסיון של חיזבאללה לשוב ולסכן את חיי תושבי הגליל. אין יותר "כיסוח דשא" ואין יותר "הכלה" או "ניסיון למנוע הסלמה"