פרשת ברק-אפשטיין היא כמו סצנה אחרונה בסרט שמסתיים בטרגדיה עבור הצופים. שכן לאחר שנים ארוכות שבהן ברק ביקר בזעם, וללא הרף, את יריבו נתניהו בענייני שחיתות, נהנתנות וניכור כלפי ערכי הציונות – באה פרשת אפשטיין ומגלה לנו ששני היריבים הגדולים דווקא מאוד דומים בהתנהלותם ובערכיהם

איך אפשר לשכוח את תמונת הגופות על אדמת מסיבת הנובה מבלי לשמוע את הדהוד ה"אללה אכבר" באוזניים? אם זה לא טבח, אז מהו טבח? 1,200 נטבחי 7 באוקטובר הם קורבנות הפקרה שהאחראים עליה מנסים בכל כוחם להעלים

התנאי לכל שותפות עתידית עם מפלגה ערבית חייב להיות משמעת קואליציונית מוחלטת, אלא בנושאים מוגדרים מראש שבהם יינתן חופש הצבעה. לא תיתכן שותפות על תנאי – היא חייבת להיות באופן מלא, או בכלל לא

הלקח מחודש אדר, למול האיומים של חמינאי על ישראל, אינו רק זיכרון היסטורי. הוא מצפן אסטרטגי שמזכיר לנו שהכוח שיכול לאיומים גדולים נמדד גם ברוח, בנחישות ובאמונה

כמו בארצות הברית של טרום מלחמת האזרחים אנו חווים כרגע תהליכים שעוברים על חברות הנמצאות על מדרון חלקלק. רבים בציבור הזדעזעו לראות את חסימת רכבו של השופט ברק תוך הטחת נאצות וקללות, ולא פחות מכך את הרשתות החברתיות בהן פעילי ימין צהלו על החסימה והתקיפה המילולית של סמל שלטון

אמא של סמ"ר עפרי יפה שנפל בעזה שואלת שאלה פשוטה: בשביל מה. אם החטופים חזרו, אם מדברים על ועידות שלום, אם מבטיחים עתיד אחר, אז למה זה מרגיש שעדיין אין אופק?

ללא קשר לשאלה האם ארצות הברית תגיע להסכם עם איראן על תוכנית הגרעין שלה, הרפובליקה האסלאמית תמהר לייצר מאות רבות של טילים בליסטיים המסוגלים להשמיד קומפלקס דירות שלם, אם לא שכונה