שנים של רצח מתמשך, היעדר ביטחון ואכזבות חוזרות יצרו ייאוש עמוק. לא ייאוש מתפרץ, אלא כזה שמכרסם בשקט: פחד שהפך לשגרה, רצח שהפך לידיעה צפויה, והישרדות יומיומית שהחליפה כל שיח על שינוי. בתוך המציאות הזו, רבים חדלו לשאול כיצד עוצרים את הדימום, והחלו לשאול רק כיצד מתרחקים ממנו – איך מגינים על עצמם כיחידים

חרף הדיכוי האכזרי של גל המחאה, חוסר האונים של האופוזיציה וההמתנה שטראמפ יחליט אם פניו לתקיפה או למו"מ - איראן כבר לא תחזור להיות כפי שהייתה. אבל סביר יותר להניח שהמסדרון שבו מצויה הרפובליקה האיסלאמית לא מוביל לדמוקרטיה ליברלית, אלא לשלטון אוטוריטרי שלא יקרב את האזרחים לחיים של חופש

כנראה שחברי המפלגות הערביות לא ייהפכו בקרוב לציונים נלהבים. עם זאת, ההצגה שלהן כאויב וההדרה ההולכת וגוברת שלהם מהפוליטיקה תוביל בסופו של דבר למדינה לא שוויונית

תיאור של המצב בשפה קיצונית רק מחריף את המתחים הפוליטיים והחברתיים. הכרזה על עתיד דיסטופי, אף שהכוונה היא למנוע אותו, עלולה לקדם את התממשותו

לישראל אין את הפריביליגיה להקל ראש במוטיביציות הדתיות של ארגוני הטרור המקיפים אותנו, אחרי למעלה ממאה שנות סכסוך מדמם ואחרי שנוכחנו במחיר הוויתורים של הנסיגה מעזה ומלבנון

מי שמקבל את העובדה שמשטרת ישראל הפכה למשטרה פוליטית, והשר הממונה ביטל את המפכ"ל והפך לבוס האמיתי, מתעלם מהאפשרות שיום אחד זה יתהפך נגדו - וזה כבר לא עניין של פוזיציה, של ימין או שמאל, אלא סוגיה מהותית הרבה יותר