נרדמתי באמצע הפרק, אני חייבת להודות, איפשהו בין הריב של לירון ואורית על חוסר ההתחשבות בענייני האוכל לבין עוד שיחת תיכון משמימה של הדר ותום על לחכות או לא לחכות עם סקס - סליחה, עם ה"אינטימיות". התעוררתי בדיוק כשקורלי גילתה שיש גזענות בבית ושאנשים חושבים ששני שחורים חייבים להיות יחד, כי זיווגים זה משחק התאמה של גוונים כמו פרסומת של טמבור. מצד שני, היא בעצמה קצת חושבת ככה, אחרת לא ברור לי מה בדיוק היא מתעקשת על יהב, שמלבד העובדה שהוא נכה רגשית, הוא גם אומר לה באופן שלא משתמע לשתי פנים שלעולם לא יהיה ביניהם שום דבר. גזענות בבית? ריבים על אוכל בבית? פערים בין מזרחים לאשכנזים? יש התלבטות אם לנהל רומן בבית? לא יכול להיות! וואו, כמה חידושים בפרק אחד, כמעט נפלתי מהספה מרוב הפתעה. בעיקר אני מתקשה עם העובדה שכמה שעות אחרי שהם מקבלים את ספר המתכונים לשבועות של החטופים ובוכים לצלילי "שמש" של חנן בן ארי שנועד לסחוט קצת רגש, הם מצליחים לריב על פיסת פיצה בלי להניד עפעף. אפרופו ריבים, אורית אמורה להיות כיפית אבל היא לא באמת כי יש כל כל הרבה אגרסיה מאחורי כל משפט וכל מחווה שלה. אפילו כשהיא מנקה היא מקללת תוך כדי. היא עדיין באה לי מקולקל. סורי, אני לא אוהבת אותה. היא לא מצחיקה אותי, היא לא שנונה בעיני, והשנאה שלה לתאומים בני העשרים כי לטענתה הם "אוכלים יותר מדי" מסגירה איך שהראש שלה עובד - כמו מחשבון קטן וקטנוני, שעושה דברים רק כדי שיהיה לה מה להטיח באחרים אחר כך, ראש שסופר ומחשבן כל מילה וכל תנועה של כל אחד כל הזמן. איכס. היא כמו שופט כדורגל גועלי שרק מוציא כרטיסים אדומים כל הזמן. קשה כבר להכיל את ויכוחי התת רמה שהיא מנהלת.

עשרות אלפי האנשים שהגיעו להופעתו של אייל גולן באצטדיון בלומפילד גילו על שמשתם מכוניתם בחניונים מחוץ למקום עלונים שעליהם הכותרות "פותמוביל", "הקהל לבוש לבן - ההופעה מוכתמת" במחאה על הנרמול של אייל גולן לאחר ששמו נקשר לפרשת הקטינות ובסופו של דבר התיק נסגר. בעמוד האינסטגרם של "פוליטיקלי קוראת", שעמדו מאחורי חלוקת העלונים, נכתב: "אתמול בערב, ראינו המוני האנשים ליד הבית שלנו ביפו: גברים, נשים, נוער. משפחות שלמות צועדות בלבן להופעה של אייל גולן. הרגשנו כעס וכאב גדול. ידענו שאנחנו לא מסוגלות לשתוק. אייל גולן היה זמר שאהבנו מאוד לשמוע את המוסיקה שלו. החשיפה של הזוועות שהוא והסובבים אותו עשו לנערות וצעירות הייתה קשה. אבל יש דרך אחת להסתכל על זה: הם השתמשו בכוח ההערצה לאייל גולן כדי לפגוע בנשים צעירות. הם השאירו בהן צלקות וטראומות שילוו אותן כל החיים. העדויות קשות ומוכרות, והוא ממשיך להרוויח את הונו ואת פרסומו ומקבל הכשר ציבורי ובעצם נותן הכשר לפגיעות מיניות בנערות ונשים". ב-15 בנובמבר 2021 הגישו ט' ו-נ', הטוענות כי נפגעו מינית מגולן, 11 תלונות חדשות כנגד עשרה מעורבים שלא נחקרו ב-2013 בפרשת הקטינות. התלונות החדשות הובילו לחקירה מחודשת ולפתיחת התיק מחדש. אייל גולן היה חשוד בקשירת קשר לביצוע פשע, שיבוש הליכי משפט ובריבוי עבירות של הבאת אדם לכדי מעשה זנות. הפרקליטות החליטה בסופו של דבר לסגור את התיק.

הדוקו המדובר "Sabbath Queen" עוקב אחר עמיחי לאו-לביא, נצר למשפחת הרבנים המפורסמת שמציע חזון חדש ואחר ליהדות, שכולל נישואים חד-מיניים, קבלת גויים לקהילה ותמיכה בעזה. הקהל בפסטיבל טרייבקה מחא כפיים בהתלהבות, אבל מה יגידו בישראל?

"מחיאות כפיים רמות" היא מה שהיה קורה אם חנוך לוין היה כותב באיסטנבול: הקומדיה הטורקית הקצרה של נטפליקס, שבמרכזה משפחה לא מתפקדת ובנה שמתגעגע לגלגול הקודם שלו כפרי הדר, מפרקת מוסכמות חברתיות, כאבים כמוסים ושאלות קיומיות. לא פחות חשוב, היא קורעת מצחוק

באלבומה החדש של הזמרת שיוצא כעת היא חתומה לראשונה על כתיבת כל השירים. דיין: "האלבום היה אמור לצאת ב-10 באוקטובר. ב-7 באוקטובר הכול השתנה, החלטתי לשים אותו בצד. במהלך המלחמה הבנתי שהמוזיקה זה הכוח הכי חזק ששומר עלינו ביחד"

צ'רלי דונלי ("חטופה", "אל תאמינו") חוזר עם מותחן קצבי חדש וסוחף. סודות אפלים של אשת טלוויזיה שאפתנית מאיימים להתגלות כשבאחד מפרקי הסדרה הפופולרית שהיא מנחה - שעוסקת בפתרון פשעים אמיתיים - היא מתעמקת בתעלומת רצח מהעבר. קראו פרק ראשון מתוך "כעבור עשרים שנה"

יוניברסל מיוזיק ישראל וגאגא ניהול וייצוג אמנים מקימים לייבל משותף בהובלת שלושה מהשמות הגדולים במוזיקה הישראלית: סטטיק, ג'ורדי ורון ביטון

צפייה בחצי מהעונה השנייה של "בית הדרקון", שארבעה משמונת פרקיה נשלחו לביקורת, מגלה שיוצרי הסדרה נענו לתלונות המעריצים, או לפחות לאחת מהם. כן, השמות עדיין דומים מדי וקשה להיזכר באילן היוחסין של כל דמות שצצה על המסך, אבל לפחות הסדרה הרבה פחות אפלה. כלומר, טכנית - היא חשוכה הרבה, הרבה פחות. עונות הסיום של "משחקי הכס" ועונתה הראשונה של סדרת הספין אוף על בית טארגאריין הואשמו לא פעם בצילום אפלולי וחשוך מדי. בחירת תאורה שנראית נהדר במסך איכותי, לא בהכרח בצפייה על לפטופ. ארבעת הפרקים הראשונים לעונה החדשה מסמנים תפנית ברורה - לא משנה איפה נמצאים ומתי, הגוונים בהירים מספיק כדי לראות הכל בחדות, גם על מסך של סמארטפון. בכל הנוגע לתוכן עצמו, לא נרשמה ירידה באופל או בכמות הזוועות. העולם של "בית הדרקון" קשה וכבד, עם מעט מאוד רגעי אושר והפוגה. זה קשור גם לדרך שבה היא מסופרת, כמובן. הדמויות חוות גאות ושפל, אבל אנחנו איתן כשקשה להן, כי שם בדרך כלל מתרחשים המאורעות ההיסטוריים. שלווה, או לפחות שקט, יובילו לרוב לקפיצת זמן וישמשו כרקע למשבר חדש או זיכרון עצוב. זאת הייתה הבעיה העיקרית של העונה הראשונה - מרוב ניסיונות לדחוס שנים של היסטוריה בזריזות כדי להגיע לרגעי השיא, קיבלנו רצף של טרגדיות וזוועות כמעט בלי להכיר את הדמויות שסובלות מהן.