יוסי בצלאל, תושב כפר סבא, בן 72, לא הכין את עצמו לרגע בו הוא הוכש על ידי נחש צפע, רק כי ניסה בזמן אזעקה לעצור את רכבו ולתפוס מחסה. החוויה הלא צפויה והמפחידה קרתה בעקבות טיל ששוגר מתימן ויורט. "התרחקנו מהרכבים וירדנו לצידי הכביש לבור של כמטר וחצי לתפוס מחסה. שמתי ידיים על הראש כמו שמנחה פיקוד העורף, ופתאום הרגשתי כאב חד ביד השמאלית. הרמתי את הראש וראיתי שנחש נשך אותי", אמר בצלאל. עוד סיפר כי לאחר הנשיכה, הרגיש חולשה כללית, לחץ בחזה והרגליים שלו נחלשו: "לא ידעתי מה קורה, אבל התחלתי להרגיש ממש לא טוב. בדקו אותי והחליטו לתת לי את הנסיוב בשלב מאוחר יותר כי הנפיחות התפשטה ביד. נכנסתי לטיפול נמרץ ב-9 בבוקר למחרצ ויצאתי משם בשעה 16 אחרי הצהריים. היום שוחררתי לביתי". במהלך האירוע, בצלאל הצליח לצלם את הנחש ולהתקשר לאשתו כדי לעדכן אותה שהוא מקבל טיפול רפואי. צוות מד"א שהיה בסביבה הקרובה המשיך להרגיע אותה וליידע אותה שהוא נמצא במצב קל והוא בדרך לבית החולים.

סיובן מקלין בת ה-34 ניהלה קשר רומנטי עם תלמיד בן 15, כולל יחסי מין אסורים. אמא של הקטין עלתה על הקשר ביניהם ודיווחה למשטרה. כעת רישיון ההוראה שלה הוחרם ונאסר עליה לפגוש את הקורבן או בני משפחתו למשך חמש שנים

בחור בשם "אזרח מודאג" העלה לרשת סרטון מדהים (וככל הנראה אמיתי לגמרי) שבו נראה גבר קשיש במיוחד שנתמך על ידי שני בחורים צעירים ויוצא ממערה. גילו המוערך עורר ויכוח - אבל בן כמה הוא באמת? צפו וגלו

על פי כל המומחים בני האדם הגיעו למיורקה לראשונה בסביבות שנת 2,500 לפני הספירה - אך תגלית חדשה פוצצה את התיאוריה הזו, כאשר נחשף גשר שמתוארך אלפי שנים מוקדם יותר: "בני אדם היו שם הרבה לפני מה שחשבנו"

בחלק מהבתים נשאר אוכל על השולחנות כעדות לבריחה חפוזה של תושבים, אבל חיפוש מעמיק חושף מצבורי אמל"ח כמעט בכל חדר. ברקע אפשר לשמוע ירי בלתי פוסק, ובשלב מסוים מטח רקטות חולף מעל הראשים והשאלה הגדולה נשארת: מה חיזבאללה מסתיר? | כתבנו הצטרף לכוחות בדרום לבנון

"הגרדיאן" פרסם ביקורת על הדוקו "יום אחד באוקטובר", בו מעידים ניצולי ה-7 באוקטובר: "אם אתם רוצים להבין למה החמאס רצח אזרחים הסרט לא יעזור. הוא עושה עבודה טובה בדמוניזיה של עזתים כרוצחי חמאס וכאזרחים בוזזים חסרי בושה". הבמאי, דן ריד, הגיב בעוקצנות

קשה לצפייה: היוטיובר ג'ק דוהרטי תועד נוהג בכביש מהיר ברכב יוקרה ומסתמס בנייד, כשלפתע הוא מאבד שליטה על הרכב ומתרסק במעקה הבטיחות. הוא נראה מתעניין במצב הרכב יותר מאשר במצב הנוסע הפצוע שלצידו ואף מבקש ממנו להמשיך לתעד את האירוע - וחטף על זה ביקורת קשה

בסביבות השעה 14:00 התחילו אזעקות בגליל העליון. זה לא חדשות. התכניות המשיכו כרגיל, ובצד המסך נפתח צוהר לתוך גיהנום שלם. שמות של ישובים, חלקם מוכרים יותר, חלקם פחות. חלקם מפונים, חלקם עם אנשים שהחליטו לקחת את הסיכון - אבל לכל מי שחי שם זה בית - והבית הזה בוער כבר שנה, אז מה זה עוד כמה אזעקות וטילים? בתוך 8 דקות נורו 90 טילים לעבר הצפון. דמיינו מדינה שבה זו שגרה נורמלית. שניים מהאנשים שקראו לקריית שמונה "בית" נפגעו משברי רקטה. בטלוויזיה פרצו למבזק חדשות. באתרי החדשות הוציאו פושים. סיפרו שהם מתו. עוד לא ידעו לומר את שמם אבל ידעו לספר שהם נהרגו בזמן טיול עם כלבם. ניסיתי להבין מהדיווחים אם הכלב מת, אך לשווא. במלחמה כזאת, עם אירועים כאלה, זה לא מעניין כלב אם כלב מת. רק אחרי חצות נחשפו שמות הנרצחים. קראו להם דביר שרביט ורויטל יהוד. היא החלימה מסרטן, ועברה מאילת לקרית שמונה - רק כדי למצוא שם את מותה הטראגי והמיותר. נגמרו המילים. אין עוד דרך לזעוק שמלחמה זה נורא, אבל אולי דווקא האדישות שבה התקבע מעגל המוות הזה כעוד חלק מהסייקל החדשותי היא הנוראית מהכל. בהודעה הרשמית של עיריית קרית שמונה קיבלתי תשובה נוראית לשאלה שליוותה אותי יום שלם: לא רק כלב אחד נפגע במטח הטילים, אלא שלושה.