אנשים משתמשים בדרכים שונות כדי להזכיר לעצמם דברים, אדם אחד יכול לקשור לעצמו חוט על האצבע, ואדם אחר יכול להעביר את השעון ליד השניה. לא הקשירה ולא ההעברה הן המועילות אלא הכוונה שהתלוותה אליהן. מפניני מהר"ם אלשיך

אחרי חטא המרגלים וחטאם של המעפילים שביקשו לקחת יוזמה ולעשות תיקון - מפציעה כאילו בלי קשר פרשת קורבנות הנדבה. רוצים לעבוד את ה' בספונטאניות? זה אפשרי, רק בתוך גבולות ההלכה הרחבים

יותר משנה אחרי שסמל-ראשון עומר טביב ממושב אליקים נפל במבצע שומר החומות על גבול רצועת עזה, נרתמו מאות תלמידי ישיבה ותלמידות אולפנה ממגדל העמק לאסוף בקבוקים למימון כתיבת ספר תורה על שמו. האם השכולה: "עברתי את אחד הרגעים העוצמתיים בחיים שלי"

פסיקה של בית המשפט המחוזי בניו-יורק מחייבת את האוניברסיטה הדתית היוקרתית להכיר בתא הסטודנטים הלהט"בי, ואף מעבירה ביקורת על המוסד האקדמי, שלדבריו נכשל ביצירת סביבה מכילה בקמפוס, עד כדי אפליה. האוניברסיטה הודיעה כי תערער לעליון: "ההחלטה מתירה לבתי משפט להתערב בענייניהם הפנימיים של בתי ספר דתיים"

לא היה מספיק להאמין באופן מופשט שהארץ טובה, היה צריך גם לשלוח מרגלים: עדן הראל עם דקה אחת על פרשת השבוע

שמות הקוד המתוחכמים שניתנו לתריסר המרגלים לא הועילו. משימת איסוף המודיעין שהוטלה עליהם הייתה כישלון ידוע מראש. כששנים-עשר אנשים מתחילים לספר כל אחד מה ראה – עדיף כבר לחזור למצרים

12 אנשים נשלחים להתרשם מהארץ המובטחת. הם עוברים באותם המקומות, פוגשים את אותם האנשים, ובכל זאת: עשרה חוזרים בביטחון כי לא יוכלו לכבוש את הארץ, ואילו שניים בטוחים כי "יכול נוכל לה". מי צודק? שניהם. הכל תלוי בתפיסת המציאות. מדהים כמה אנחנו נוטים לשכוח את זה